השבוע עברתי קורס מגיש עזרה ראשונה בפעם השנייה. בפעם הקודמת עשיתי את הקורס במסגרת לימודים קצרה במכון וינגייט לפני כמה שנים – אבל מאז לא הספקתי לחדש את התעודה ואחר כך כבר הגיעה הקורונה.
בשונה מפעם שעברה, הפעם הרגשתי שכל הנושא הזה של עזרה ראשונה הרבה יותר קרוב אליי – מבחינתי זה כבר לא עניין של "רשמיות בלבד כדי לעסוק במקצוע", זו אחריות אישית להציל חיים.
אני חושב על זה מזווית הרבה יותר רצינית ובוגרת היום, במיוחד אחרי אירועי השבוע (לקריאה נוספת: בעקבות מותם של רוני דניאל ואל"מ שרון אסמן: כך ניתן למנוע מוות מדום לב) והשיחות והדגשים עם המדריך המעולה שלנו, יעקב בל.
זה מפחיד אותי, הידיעה הזו שאני אחראי על אדם אחר במקרה בלתי צפוי שבו הוא נמצא בסכנת חיים. יש כל כך הרבה דברים משמעותיים לשים לב אליהם… זה לא פשוט.
מספיק שלא שומרים על קצב מדויק ועקבי או טועים בפרט קטן – וזה יכול לעלות בחיים של בן אדם, או לגרום לו לנזק בלתי הפיך. צריך להשתדל להישאר רגועים ולנהל את הסיטואציה, כשנמצאים במירוץ קשוח נגד הזמן לשמור על המטופל בחיים עד שהאמבולנס יגיע.
מדובר בהתמודדות עם המון לחץ ואחריות, יחסית לעובדה שאדם שמגיש עזרה ראשונה עובר ריענון בדרך כלל רק פעם בשנתיים ואין לו באמת יותר מדי הזדמנויות לתרגל (תודה לאל).
אבל חשוב להדגיש שבשנים האחרונות היו כל מיני שינויים רלוונטיים בנהלי ביצוע החייאה וגם הטכנולוגיה מתגייסת לעזרת המע"ר (מגיש עזרה ראשונה) עם אפליקציות כמו איפה דפי וגם מד"א שלי – שמסייעות מעט להתמודד עם הלחץ הראשוני באירועים שמצריכים הגשת עזרה ראשונה.
בקרוב אני אמור לחזור לאמן קבוצה של אנשים בוגרים בכדורעף (בני 40-60 בעיקר). זה אומר גם שאצטרף אליהם לטורנירים ותחרויות ואהיה יותר בסביבת אנשים בגילאים האלה, למרות שהיום אפילו הגיל כבר לא משנה – גם ילדים וצעירים נמצאים בסיכון ומצבים של סכנת חיים יכולים לקרות בכל מקום ובכל זמן.
אז אחרי שחידשתי את התעודה שלי, עכשיו אני צריך: 1. להתפלל שאף אחד בסביבה שלי לא יהיה בסכנת חיים, 2. לדאוג לרענן את עצמי מדי פעם ולקוות שאתפקד הכי טוב שאפשר אם וכאשר אצטרך להגיש עזרה ראשונה. 🤞🏽🤞🏽🤞🏽🤞🏽