4 חודשים לא כתבתי כאן. רציתי – אבל מאז ההחלטה לעזוב את הכדורעף, סדר העדיפויות השתנה אצלי באופן די קיצוני. התחלתי לחשוב הרבה יותר על עצמי ואיפה כדאי לי להשקיע את האנרגיות שלי – עד לאחרונה התרגלתי לחשוב על אחרים ולהוביל אותם בהרבה סיטואציות, אבל בחודשים האחרונים הרשיתי לעצמי להתרחק, להתנתק ואפילו קצת להיעלם לאנשים.
נהייתי אגואיסט, חושב בעיקר על עצמי – מבלי להרגיש רגשות אשם או להתנצל יותר מדי. לא מזמן ביקשתי טובה מחבר טוב שבשנתיים האחרונות פשוט לא מצאתי את היכולת והאנרגיות לשבת איתו – והוא מיהר להאשים אותי שאני יוצר קשר "רק כשאני צריך משהו". שקלתי אם להסביר לו את עצמי – והחלטתי שעדיף שלא.
לא אפרט פה מה אני עשיתי בשביל אותו חבר, אבל הבנתי שכשאני חושב על עצמי זה מכעיס אחרים – למרות שכשהם חשבו על עצמם (וזה קרה הרבה בשנים האחרונות), לא התרגשתי כי למדתי שאם אני לא מצפה, אני לא מתאכזב.
היו כמה שנים ארוכות כאלה שנתתי את כולי למטרה (ובמקרה של הכדורעף גם לאהבה למשחק), ולמען אנשים שהרגשתי שחשובים לי. אבל משהו בי השתנה. הבנתי שאם אני רוצה לבסס את עצמי, אני חייב להתחיל להתמקד בדברים העיקריים שיוכלו לקדם אותי לאן שאני רוצה – בלי הסחות דעת מיותרות כמו לדאוג לאחרים ולחיים שלהם. אם אני עובר משהו או שלא מתאים לי לעזור למישהו אחר, אני פשוט לא אעשה את זה.
אפשר להגיד שהתעוררתי וסיימתי עם האלטרואיזם. הייתי במקומות נמוכים מאוד כלכלית, רגשית, פיזית ומנטלית בגלל הבחירות שלי בחיים ובנקודת הזמן הזו – אם לא אחשוב בעיקר על עצמי ואשקיע את כולי בלדאוג לעתיד שלי, אצטרך לראות את הדברים שרציתי חומקים לי בין האצבעות.
מה עשיתי בחודשים האחרונים
באחד מהפוסטים הקודמים סיפרתי שחבר ביקש ממני עזרה בבניית אתר והחלטתי שישתלם לי מאוד להתמקד בבניית תשתיות בשנה האחרונה, אז בניתי ובניתי בין מנוחה ואימונים (עליתי בערך 4 קילו במכון מאז שהתחלתי! 🥳), וממש לפני כמה שבועות התחלנו לרוץ עם Medinnabiz שעוסק בתחום הקנאביס הרפואי.
במקביל התחלתי גם לפתח מוצר חדש אבל הבנתי שעדיף שאמתין איתו קצת כרגע והפכתי לחבר מועצה בתנועת לינק 20 שאני חבר בה – אבל הסיפור שלי עם התנועה הוא כנראה סיפור לפוסט שלם בפני עצמו. הצטרפתי איתם גם לכנס של מיצוי זכויות כי זה גם נושא שהתחיל לעניין אותי בשנה האחרונה.
כמה זמן ייקח עד הפוסט הבא
כשהתחלתי את הבלוג הזה, השאיפה שלי הייתה לכתוב כאן לפחות פעם בשבועיים – אבל כמו שהסברתי בחלק הראשון של הפוסט הזה, סדר העדיפויות שלי השתנה.
זה ממש לא שאני לא רוצה או שאין לי על מה לכתוב, אני פשוט לא מספיק. האמת שזה גרם לי לחשוב על כל האנשים שעובדים מסביב לשעון בלעורר השראה… אלה שמוכרים קורסים ועושים הרצאות ענק על מוטיבציה.
המסקנה שהגעתי אליה היא שפשוט יש להם יותר מדי זמן פנוי – בין אם הם מצליחים ובין אם לא. יצא לי להיתקל לפני כמה חודשים באיזה פוסט של סטארטאפיסט שהפואנטה שלו הייתה משהו על "אם כבר החלטתם להקים בלוג – תכתבו כל שבוע, תהפכו את זה לחלק קבוע משיגרת חייכם, אל תעשו חצי עבודה" – אז לא.
לי כרגע אין את הזמן הפנוי שיש לסטארטאפיסט (וגם אם אין לו יותר מדי זמן פנוי, כנראה שהוא בוחר למלא חלק נכבד מהזמן הפנוי שלו בכתיבת פוסטים), ואני חייב להשקיע את כולי עכשיו רק בדברים שיקדמו אותי כלכלית בטווח הקצר.
הבלוג הזה הוא סוג של ביבליותרפיה מבחינתי – אני לא מתכנן להתפרסם או להתעשר ממנו (גם אם זה יהיה מאוד נחמד), אז אני לא יודע מתי יהיה הפוסט הבא, אני יכול רק לקוות שלא בעוד 4 חודשים מעכשיו. 🤞🏽🤞🏽