בערך בתקופה הזו בכל שנה, מתעורר בי איזשהו רצון לשנות משהו בחיים שלי. כל פעם לקראת סוף השנה האזרחית – אני מגיע לצומת דרכים וצריך להחליט האם אני ממשיך באותה הדרך, או בוחר בכיוון אחר ומשנה מהותית את השנה החדשה.
לאחרונה הייתי חלק ממשלחת בכנס חשוב ביוון, והייתה לי שיחה מעניינת עם שותפה לדרך על תחומים חסומים בחיים שאנחנו נמנעים מלהתעסק בהם. כאלה שמשפיעים עלינו כלכלית ואנרגטית ומונעים מאיתנו להצליח דווקא בתחומים שאנחנו כן עוסקים בהם. השיחה הזו השלימה לי איזושהי חתיכה חסרה בפאזל.
לרוב כשאני מקבל החלטות – אני שוקל את כל האילוצים ומשתמש בהיגיון, אבל יש פעמים שאני פשוט לוקח סיכון וקופץ למים, עם כל חוסר הוודאות והפחד שמתלווים לעניין.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני עושה את זה, אבל בפעם הזו יש משהו שונה. ההחלטה כואבת במיוחד כי אני נאלץ לוותר על תחום שהתעסקתי בו במשך עשור וגם מהווה מקור הכנסה יציב!
אני עוזב את הכדורעף (לעתיד הקרוב)
הסיפור שלי עם הכדורעף התחיל כשעברתי לגור לבד והייתי אחרי פרידה לא קלה. הייתי בן 25, ועד אז התמקדתי בעיקר בספורט יחידני (ריצה, שחייה, מכון כושר) וזה השאיר לי זמן למחשבות עליה – אז החלטתי לחפש ספורט שיסיח את דעתי והבנתי שספורט קבוצתי ידרוש ממני יותר תשומת לב ומהירות תגובה.
כדורגל וכדורסל לא משכו אותי במיוחד אף פעם, אולי בגלל הקטע הפיזי. גם אם אני לא בחור קטן (כמעט 1.90), להתנגש ולגעת באנשים פחות התאים לי (וזה קרה לי כבר במגרש).
אני מאוד אוהב את הים, וזה היה מאוד טבעי ששם גם אמצא את הספורט שרציתי להיכנס אליו – כדורעף חופים. לרוע המזל, לא היה לי שום רקע קודם בתחום. לא זכור לי שיעור ספורט אחד מימי התיכון שבו לימדו אותנו כדורעף – זו הייתה תקופה שבה הענף הזה היה פחות פעיל ונפוץ בארץ (תזכורת: 20 שנים עברו מאז).
בחוף האהוב עליי הייתה קבוצה אחת ששיחקה כבר שנים בחודשי הקיץ, והיו בה שחקנים מנוסים מאוד – חלקם עם עבר מקצועי רציני בכדורעף אולמות. הם ראו שאין לי שום ניסיון וסירבו להכניס אותי לשחק איתם. זה הכעיס אותי מאוד.
לא רחוק מהמגרש הקבוע שהם היו משחקים בו היה מגרש נוסף ומוזנח רוב הזמן. החלטתי לקנות כדור ולגרור שניים-שלושה חברים לשחק איתי, ובניגוד לקבוצה הוותיקה – החלטתי שאכניס את כל מי שיעבור ליד המגרש וירצה לשחק איתנו. ככה צברתי ניסיון, קשרים והפכתי (לא מרצון) למנהיג שמוביל את הקבוצה, שומר על הסדר וההתנהגות ובלעדיו אין משחק, או פחות כיף בדרך כלל (זה מה שאנשים אמרו לי במשך השנים).
צעד קדימה, שניים אחורה (שלושה קדימה)
הזמן עשה את שלו. למרות שלא באתי מהתחום, במשך שלוש שנים אכלתי חול בחוף קטן בנתניה והפכתי לשחקן (ומנהיג) מנוסה יותר. השם שלי התחיל להיות מוכר קצת בכדורעף חופים (לאחרונה נודע לי שבאפליקציית True Caller אני מופיע כ"דן – כדורעף חופים", כבוד!)
מבחינה מקצועית בתחומים אחרים שעסקתי בהם לא הצלחתי למנף את עצמי כלכלית כמו שתכננתי, ובסופו של דבר – צירוף מקרים מצער אילץ אותי לחזור לגור עם ההורים בפרדסיה. את הקבוצה בנתניה השארתי בידי אדם שסמכתי עליו וקיוויתי שיצליח להמשיך ולארגן את המשחקים גם בלעדיי.
לא אשכח את תחושת הכישלון שלא עזבה אותי כשחזרתי ואת חוסר התקווה שלי לגבי העתיד. חשבתי שהכול הסתיים עבורי ואין לי באמת סיכוי להגשים כל מיני דברים שרציתי בחיים עצמם, לא רק בכדורעף – כי נכשלתי, כי אני כישלון.
פרדסיה השתנתה הרבה מאז שעזבתי אותה, הוקמו כל מיני מגרשים ציבוריים חדשים – וביניהם, לשמחתי הרבה גם מגרש מיניפיץ' עם עמודים. האהבה לכדורעף עדיין בערה בי והתחלתי לחשוב מאיפה אני משיג רשת ושחקנים.
בהתחלה ניסיתי לעשות את מה שעשיתי בנתניה. קניתי מחבר טוב שעבד בחנות לציוד ספורט את הרשת הראשונה והתחלתי לנסות לגייס שחקנים שהתגוררו בפרדסיה דרך הפייסבוק.
בניגוד לנתניה שבה הרבה אנשים היו מגיעים לחוף ופשוט זורמים על משחק, ביישוב קטן ומתפתח כמו פרדסיה עם פחות אנשים שעוברים ליד המגרש שגם נמצא ככה במיקום די מבודד – זה פשוט לא הצליח.
לא הייתה לי ברירה, ונאלצתי לבדוק אם השחקנים מהקבוצה בנתניה ירצו לעשות את הדרך לפרדסיה ולהתחיל לשחק בסביבה שונה (ומשטח אחר, במקום חול – דשא סינתטי).
בסופו של דבר הקבוצה של החוף בנתניה התחילה להעדיף לבוא לפרדסיה, ואחרי מריבה גדולה (ומצערת) ובסופה גם התנתקות ממי שהשארתי להמשיך את המשחקים בחוף – התבססה לה קבוצה חדשה בפרדסיה עם שחקנים מנתניה.
התחלות ישנות
ב-2016 חבר מהקבוצה תייג אותי בפוסט לגבי ליגה א' בכדורעף, ליגת חובבים חדשה. התרגשתי מההזדמנות ורציתי לייצג בכבוד את היישוב הקטן שגדלתי בו, השתתפתי בפגישות ההקמה של הליגה – ואספתי כמה שחקנים טובים שהכרתי. אחרי כמה פגישות, הרבה בירורים, בירוקרטיה ותשלומים – קבוצת VBP נרשמה לליגה א' בכדורעף.
מכיוון שאני הקמתי את הקבוצה והייתי הגורם המאחד, הוסכם על כולם שאני אהיה הקפטן (או במילים אחרות: אנשים לרוב לא כל כך מתלהבים לקחת אחריות על קבוצה 😅).
לצערי הרב, לאורך כל העונה לא קיבלנו את הגיבוי שקיווינו לקבל ממועצת פרדסיה (בגדול מה שרצינו היה אולם קבוע להתאמן בו במחיר טוב) ונאלצנו לנדוד בין אולמות פנויים בנתניה. היינו צעירים, חזקים וחדורי מטרה – אבל לגמרי תלויים בעצמנו ובלי גב מקצועי והכוונה.
לי ברמה האישית היה קשה לשמור על כולם ממוקדים ומאוחדים ולהוביל אותם – וגם לא היה מי שילמד אותי. אפשר לומר שבסופו של דבר, ההשתתפות בליגה הייתה חוויה קשוחה ומתסכלת במקום מוצלחת כמו שרציתי שתהיה.
אחרי הליגה ניסיתי להיכנס קצת יותר לענף הכדורעף והשתתפתי בשני קורסים בוינגייט (כדורעף אולמות וכדורעף חופים), היה לי מאוד לא פשוט בלי רקע מקצועי בתחום, אבל הצלחתי לקבל תעודות.
בשלב מסוים חזרתי לגור בנתניה וחבר שעובד במשרד הביטחון אמר לי שהם מחפשים מאמן לקבוצה שלהם בליגה במקומות עבודה, ובסופו של דבר התחלתי לאמן אותם במשך כשנתיים, ולפני שבועיים התפטרתי.
מה הלאה
התכנון הוא להפסיק להתעסק בכדורעף באופן אקטיבי כמו עד היום – במשך לפחות שנה וחצי, אם לא יותר. אני מרגיש שהגיע הזמן להתמקד בתחומים אחרים שאני עוסק בהם ויכול להשתלב בהם בצורה מקצועית ומתגמלת יותר. בחודשים האחרונים גם מאוד בא לי לחזור לרוץ ולשחות – אז אולי אחזור יותר לספורט היחידני.
הסיפור שלי באמת מרשים מהצד – רציתי להתגבר על פרידה והתחלתי לשחק כדורעף חופים מיוזמתי עם כמה חברים, הקמתי 3 קבוצות חובבים באזורים שונים (נתניה, פרדסיה וצור משה), הפכתי להיות גם קפטן ומאמן (ואפילו רציתי להרים מועדון כדורעף מקומי והייתי בקשר עם מנכ"ל איגוד הכדורעף)…
הקדשתי את עצמי לכדורעף ושילמתי את המחיר – מנטלית, כלכלית, פיזית ורגשית. אבל אני לא מצטער על זה ומאוד שלם עם ההחלטה לעזוב. אני מרגיש שהספקתי לעשות הרבה דברים בזמן קצר יחסית בתחום הזה (שסוף-סוף מתחיל לצבור תאוצה בארץ).
היום יש כבר הרבה מגרשי כדורעף חופים חדשים יחסית בסביבה שבה גדלתי (צור משה, אבן יהודה, תל מונד, כפר יונה, קדימה… חבל רק שעדיין אין בפרדסיה) – ומשמח אותי לראות שמתארגנות להן קבוצות קטנות שפשוט לוקחות כדור והולכות לשחק, כיף לראות שיש יותר שחקנים שנחשפים לענף הזה.
ולסיום
אני לא חושב שאי פעם אוכל להפסיק לשחק כדורעף באמת, דווקא כי באתי בלי רקע מקצועי והמנטליות שלי שונה לגמרי משל שחקנים מקצועיים. הכדורעף היה התרופה שלי ללב שבור, הסחת הדעת שלי ביום עצוב והפורקן שלי בזמני כעס. גם כשהפסדתי – הרגשתי שזכיתי להשתתף, להיות חלק מהמשחק, וזה היה מספיק מבחינתי כדי ליהנות.
אתרחק, אתחזק ואני רוצה להאמין שמתישהו עוד אחזור לאכול חול בכדורעף כמו שאהבתי בגיל 25. 🤞🏼
