אנשים אומרים שזוגיות זו עבודה. צודקים. בתור אדם שיוצא לדייטים לא מעט זמן כבר – הספקתי להכיר סוגים שונים של נשים, וללמוד המון דברים על עצמי בתהליך. לכל אישה שפגשתי יש אופי שונה, ולהרבה מהן הייתה התנהגות דומה – כזו שמתבססת על חוקים בלתי כתובים של תרבות הדייטינג.
הקושי העיקרי שלי היה שנמשכתי בעיקר לנשים שלא התאימו לי, לפעמים גם באופן מודע. חלק עדיין קשורות מדי לאקס שלהן, חלק "מסובכות עם בחור מהעבודה", חלק לא רוצות נישואין, חלק לא רוצות ילדים, חלק לא רוצות להתחייב, חלק מעדיפות את הקריירה או חיית המחמד שלהן לפני זוגיות… לגיטימי, זכותן. ייאמר לזכותי שאני לא נשאר איפה שלא טוב לי לאורך זמן.
עד שהתחלתי לצאת לדייטים פחות נחשפתי לעולם של "גישות חדשות" כמו פוליאמוריה, יחסים פתוחים ואל-הורות. חלק מהגישות האלה פתחו לי את הראש וגם גרמו לי לשאול את עצמי שאלות מהותיות בתור "גבר מונוגמי קלאסי".
איך אפשר להישאר נאמן לעצמך ולכל מה שאתה מאמין בו, כשמשהו שאתה רוצה מצריך ממך לשמור על גמישות מחשבתית והתנהגותית גבוהה מול האדם היחיד שיכול לתת לך אותו?
גם לי בתור גבר יש את התקופות שלי. תקופות שאני פחות מעוניין להתחיל זוגיות או להתחייב למישהי, תקופות שאני תוהה מה בכלל מתאים לי מבחינת מערכת יחסים עם אישה.
אבל גם אחרי כל זה, אני עדיין מאמין במונוגמיה (או לפחות אישה אחת בכל פעם 🤷🏽♂️). להגיד שתמיד אשאף למונוגמיה? זה יהיה לא חכם מצידי להתחייב לזה כאן. 😉 אני פשוט לוקח בחשבון שבמציאות של היום – דברים יכולים להשתנות ושום דבר לא מובטח לאף אחד.