חשבתי על כמה המדינה הקטנה שלנו עברה תוך 4 שנים(!) – מגיפה, 5 מערכות בחירות, הפלת ממשלה, ניסיון להפיכה משפטית, מחאות, טבח ועכשיו מלחמה – העם שלנו לא מספיק להתאושש מטראומה אחת, ומוצא את עצמו נכנס מהר למאבק נוסף ובעקבותיו טראומה אחרת. 🥊
החודש האחרון הפך את העולם. חשבנו שהקורונה הייתה דבר נוראי עד לא מזמן? בתקופה ההיא לפחות מדינות היו עסוקות בעיקר בעצמן במאבק במגיפה – עכשיו נראה שכל העולם מתחיל להתחלק לשניים ואנחנו עלולים להיגרר למלחמת עולם שלישית.
ולמרות כל הקושי, העם הזה – שבימים רגילים מאוד מפולג, כועס ותקוע – מתאחד, מתמודד וממשיך הלאה. אני לא חושב שזה באמת פותר את הבעיות – יכול להיות שאנחנו מעולים בלהדחיק, יכול להיות שאנחנו מסתגלים עם הזמן – אבל הדרך הזו חיונית ועד כה הוכיחה את עצמה. בסופו של דבר השאלה היא… זה תמיד יהיה ככה? כל פעם נמצא משהו לריב עליו – עד שיקרה איזשהו משבר חמור שישפיע על כולנו וייאלץ אותנו להתאחד?
לפני כמה חודשים בדרך חזרה מעפולה יצא לי להאזין לתוכנית של יהורם גאון ברדיו, שדיבר על החשש שלו ממלחמה קרובה עם איראן, וסיפר על ההיסטוריון אבן ח'לדון שמתאר תהליך שדומה (אם לא זהה) למה שאנחנו עוברים עכשיו – ממליץ מאוד להאזין (מ-00:56).
ואיפה אני בכל זה?
באותו סוף שבוע הייתי אצל ההורים שלי, סוכות עמד להסתיים והחזרה לשיגרה עמדה להתחיל (לא תכננתי להישאר לשמחת תורה). ביום שבת התעוררתי מאוחר להרבה הודעות מודאגות לגבי המצב ואיפה אני – למרות שאני נמצא באזור שקט יחסית בארץ. פתחתי טלוויזיה, התחלתי לשמוע על כל הזוועות וצפו בי הרבה רגשות ומחשבות. תסכול, כעס, אכזבה והפנמה לגבי מה עשו שנים של הזנחה ופילוג של המדינה הזאת. לצערי, הפתעה לא הייתה חלק ממה שהרגשתי.
בסופה של אותה שבת לא חזרתי לדירה שלי. המחשבה הראשונה שלי הייתה "בשביל מה?" מה הטעם בכל זה? עבודה, משכורת, דירה, רכב, עצמאות – מה שווה כל המאמץ הזה אם אין שיגרה יציבה באמת? כל תקופה איזה אסון נורא פוקד את המדינה שלנו, כזה שהיינו אמורים להיערך אליו הרבה יותר טוב אבל לא נערכנו – כי אנחנו כל הזמן חוטפים את המכה ורק אחר כך לומדים? לפי כל מה שעברנו עד עכשיו – האסון הבא יהיה אסון טבע (רעידת אדמה או צונאמי), וגם לזה אנחנו בוודאות לא מספיק ערוכים כרגע.
החלטתי לעצור ביחד עם המדינה – נשארתי אצל ההורים ולא יצאתי יותר מדי מהחדר. חזרה לדירה, אימונים במכון כושר, עבודה על הפרויקטים שלי – הכול נראה לי מיותר מאוד באותו זמן. בימים הראשונים נרדמתי מאוחר עם החדשות ברקע, קצת כמו רעש לבן.
לצד חוסר החשק והמוטיבציה, המשכתי לעבוד וללוות אנשים (מרחוק) כחלק מהתפקיד בעבודה שלי כשכיר – כי יש לי אחריות מולם ומול המעסיק, ובכל סוף שבוע הרגשתי מאוד חסר אנרגיות ורצון להשתבלל. זו כנראה גם הייתה הדרך שלי להביע קצת סולידריות.
לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שאני חוזר לדירה. חברים שאלו אותי למה אני לא חוזר – הרגשתי שזה זמן שאני לא מעוניין להעביר לבד גם אם אני אדם שלא סובל בכלל מבדידות בשיגרה שלו. אבל זו לא שיגרה רגילה – אין שום יציבות, אין חופש תנועה מוחלט, וצריך כל הזמן לשמור על דריכות ועירנות.
אחרי שבועיים התחיל להתפתח אצלי משבר זהות קטן, כזה שגרם לי לתהות לגבי עצמי והחשיבות של אנשים בחיי – קבועים ומזדמנים. זה קורה הרבה בחיים – האנשים שאתה הכי רוצה סביבך יהיו הכי פחות זמינים לך ויגרמו לך להרגיש בתחתית סדר העדיפויות ברגעים שבאמת תצטרך אותם.
כדי להתגבר על תחושת חוסר החשיבות – החלטתי להיפטר לחלוטין מאנשים מסוימים שהרגשתי שאני "מחזר אחריהם" ובסופה של שיחה איתם הרגשתי פשוט רע. קיבלתי החלטה סופית וחד צדדית פשוט לנתק מיידית כל קשר, לחסום ולמחוק כל עקבות שיכולתי לחשוב עליהם (הודעות בוואטסאפ, פייסבוק, איש קשר בטלפון). ממש כאילו אותו קשר עם האנשים האלה לא התקיים מעולם. זה צעד קיצוני, אבל אני בתקופה מאוד לא שגרתית וזה מה שמרגיש לי נכון כרגע.
ומה לגבי תחושת חוסר האונים והמוטיבציה? התחלתי להתמקד המון בחמלה עצמית ובהשלמה עם המצב. התחלתי להזכיר לעצמי יותר ויותר שאני עושה כל מה שביכולות שלי בתקופה הזאת, וזה בסדר גם פשוט להתנתק ולא לעשות כלום לפעמים. השלמתי עם הבדידות וחוסר היציבות שבשיגרה הזאת – בסופו של דבר, כל הכוחות שלי נמצאים בתוכי. חמלה + השלמה = החלמה. 💪🏽
לאחר שבועיים נוספים (חודש לתוך המלחמה) הגיע הזמן לחזור לשיגרה יותר יציבה לאט לאט – ואת הפוסט הזה אני כותב כבר מתוך הדירה, בשבוע שעבר חזרתי לעבוד וגם הייתי פעם אחת במכון, בתחילת השבוע הספקתי אפילו לקפוץ לטבילה קצרה בים בלילה…
אסיים בנימה אופטימית ואגיד שאני יכול רק לקוות שאחרי כל הבלאגן הזה החטופים יוחזרו במהרה ואחרי 4 השנים האחרונות – אולי נתחיל לראות סוף סוף ימים טובים יותר – בתקווה עם ממשלה יעילה, ועדיף כמה שיותר טכנוקרטית. 🤞🏽🤞🏽