הנטייה הטבעית הזאת קיימת בכולנו ויכולה לקרות בכל תחום משמעותי בחיים. ברגע שמשהו מתקדם טוב, אנחנו מתחילים לפחד. מפחדים שהאחריות שלנו תגדל, שנצטרך להשקיע ולתת יותר מעצמנו ועל חשבון הזמן שלנו – וזה מפחיד, כי במקביל – גם טוב לנו. אנחנו לא רגילים לטוב הזה, והוא מתחיל לחלחל פנימה.
אז אנחנו מתחילים להגיב בצורה הכי גרועה וחבלנית שאפשר ורצים ישר אל יצר ההרס העצמי, אל המקום הלא בריא הזה שהורס לנו את הסיכוי לטוב אמיתי והגשמה עצמית. בקריירה? נקטין ראש, נדחה דברים. באהבה? נתרחק, נרחיק. בבריאות? נתעצל, נזיק לעצמנו.
צייר: אופיר לוי
גם אצלי הנטייה הזו הייתה קיימת במשך שנים ומנעה ממני להצליח בעיקר מבחינת קריירה ומערכות יחסים. לא קל להודות בה ולהשתחרר ממנה, והצעד הראשון הוא להבין שהיא קיימת בכל אחד, וכנראה גם בך – האדם שקורא את זה כרגע.
אצל כל אחד זה יכול לקרות מסיבות אחרות, אבל בדרך כלל פשוט קל לנו הרבה יותר לנהל שיח שלילי בתוכנו – לא להאמין בעצמנו ולחשוב שאנחנו לא ראויים לכל הטוב הזה. "לא מגיע לי להיות מאושר." אז אנחנו בורחים משם בכל פעם – ומשכנעים את עצמנו שעשינו את הדבר הנכון.
"השיגרה משעממת אותי. מיציתי, אני חייב לשנות."
תירוצים שונים של אנשים שמשכנעים את עצמם שעשו את הדבר הנכון
"חיים רק פעם אחת. אני חייבת להספיק, להעז ולהתנסות."
"כדי להצליח באמת, צריך להתחיל מלמטה."
אבל מה היה קורה אם במקום לרוץ מהר חזרה למציאות המוּכרת לנו – לפני שכל הטוב הזה התחיל להיכנס לחיינו – היינו עוצרים לרגע, חושבים בהיגיון ושואלים את עצמנו שאלות כמו "למה אני מרגיש ככה? ממה אני מפחד ולמה? באמת כל כך קשה לי כמו שאני חושב?" מה היה קורה אם היינו נותנים לדברים פשוט להיות ולהתקדם כמו שהם?
מי שיצר ההרס העצמי שלו שולט בו, אף פעם לא יידע עד כמה טוב באמת יכול להיות לו. איפה שיצר ההרס העצמי מסתיים – הרוגע הפנימי מתחיל ואליו מצטרפים עם הזמן חוזק, יציבות, התמדה ואמונה.
לקריאה נוספת: מה זה יצר הרס עצמי ואיך מפסיקים אותו?