מוזר להתחיל דווקא בפוסט כזה את המקום האישי הזה במרחב הוירטואלי שיצרתי לעצמי סוף סוף.
יורד גשם בחוץ, ואני שוב בבית – אחרי שחזרתי ממיון. אז מה בדיוק קרה אתמול בערב? ומה הפרשנות שלי לכל העניין?
קודם כל אגיד שאני לא נגד להתחסן ואני חושב שכל אחד עושה את השיקולים שלו. במקרה שלי, אני פשוט המתנתי לראות לאן הדברים מתקדמים וקיבלתי את ההחלטה להתחסן במועד מסוים.
אז קבעתי את התור המיוחל למנה הראשונה וחשבתי שממש כמו החבר'ה שלי שכבר התחסנו, אלך – אקבל דקירונת (ואולי בכלל לא ארגיש אותה אפילו), אחזור הביתה ואקווה שלא אסבול יותר מדי מההשפעה של החיסון. אבל בסוף טעיתי, ובגדול.
הגעתי למתחם בשעות הערב (19:00), שאלו אותי את השאלות ההכרחיות – שאלתי גם אני, קיבלתי את החיסון, לא הרגשתי בכלל את הדקירה ואחר כך אמרו לי לשבת בצד ולהמתין כ-15 דקות כדי לוודא ששום דבר חריג לא קורה לי.
התיישבתי על הכיסא, הרמתי קצת את הראש למעלה – ושמחתי שהדבר הזה מאחוריי. אחרי כמה רגעים התעלפתי והתעוררתי כשאני שכוב על מיטה מתכווננת ומעליי שתי אחיות ועוד שניים-שלושה אנשים שעזרו להוביל אותי לחדר צדדי שאוכל להתאושש בו. מהר מאוד התחילו לבדוק לי מדדים – לחץ דם, סטורציה ושאר דברים שאני לא באמת מבין בהם… והכול היה די יציב ותקין – מלבד לחץ דם קצת גבוה (שבדרך כלל קורה במצב של עילפון), שום דבר חריג.
בגלל שאני מנוסה עם הקטע הזה של ההתעלפויות, לא דאגתי ולא נלחצתי, זכרתי שזה משהו שפשוט קורה. יש אנשים שמתעלפים מבדיקות דם / מחטים. זו תופעה שכיחה (לקריאה נוספת: סינקופה ואזו-ואגאלית – Vasovagal syncope) – וגם אני הייתי כזה עד לפני כמה שנים טובות. עשיתי עבודה עם עצמי והתגברתי על הפחד הזה. בבדיקות הדם שעשיתי בשנים האחרונות – הרגשתי את הדקירה ועדיין, עשיתי את הכול בישיבה והכול הלך חלק. זו גם הסיבה שחשבתי ששום דבר לא יהיה שונה הפעם, ובאתי בהרגשה הזו. בסיטואציה הנוכחית של החיסון – אפילו לא הרגשתי את המחט. אז למה לעזאזל התעלפתי? לא שללתי את העובדה שמדובר בסטרס כלשהו, אולי פחד, אולי רגש, ניסיתי להריץ בראש אחורה את התקופה האחרונה. החודשיים האחרונים באמת היו עמוסים וקשוחים מאוד מבחינת רגשות ופחדים – והשלב הזה אולי היה סוג של "אקורד סיום".
ועדיין אני חייב לומר שלא צפיתי את זה בכלל. הייתי בטוח שאני בא לבד – מתחסן וחוזר הביתה. במקרה הצעתי לאבא שלי לבוא וגם אחותי הקטנה קיבלה החלטה והצטרפה אז הם היו שם והשגיחו עליי.
התחלתי להתאושש והספקתי גם לעדכן כמה אנשים קרובים אליי שידעו שאני הולך להתחסן. אמרתי להם שהתעלפתי אבל הכול בסדר – אין באמת סיבה לדאגה.
אחרי כמה דקות שבהן ישבתי חצי שכוב על המיטה, המדדים בסדר, אני רגוע ונינוח, ולידי נמצאים אבא שלי (לחוץ מאוד) ואחותי (קולית כתמיד) – אמרתי לאבא שלי שאני מתחיל להרגיש סחרחורת קלה ותוך כמה שניות התעלפתי שוב. מה קורה פה??? אני רגוע, אני מבין שקרה מה שקרה – ואני רגיל לפעם אחת, לא פעמיים!
כשהתעוררתי שוב, כל הצוות מסביבי כבר התחיל להילחץ – ובצדק. גם אני לא הצלחתי להבין מה קורה ולמה. כל מה שאני רציתי היה להתחסן ולחזור הביתה! אבל נאמר לי שבגלל שהתעלפתי פעמיים תוך זמן קצר, התבצעה קריאה למד"א וכדאי מאוד לבדוק את זה ולוודא שהכול תקין. יכולתי להתעקש ולחזור הביתה, אבל אמרתי – חיסון חדש, אני במצב שאני לגמרי לא מכיר, עדיף להיות אחראי ולא לקחת סיכונים מיותרים.
פינו אותי באמבולנס לבית החולים מאיר בכפר סבא, אבא הצטרף בתור מלווה ובדרך עדכנתי את החבר'ה שניסו להבין מה קורה ולמה אני שקט. תוך כדי הנסיעה באמבולנס אחותי כבר חזרה הביתה, ואימא שלי כמובן כבר עודכנה עוד קודם שמשהו קרה, הייתה בלחץ אטומי לגבי הבן שלה (אוהב אותך, אימא) ומיהרה לארגן לי אוכל ובגדים למקרה שאצטרך.
הגענו למאיר, ירדתי מהאמבולנס, עשינו צ'ק אין, התיישבנו והמתנו לאחות שתתפנה. בזמן הזה אבא שלי לידי והוא עדיין מאוד לא רגוע, בניגוד אליי. אני באמת סקרן ולא מבין על מה ולמה כל הבלאגן הזה עכשיו באמצע החיים.
נכנסתי וסיפרתי לאחות את כל מה שאני יודע, שוב נבדקתי לגבי לחץ דם, אק"ג והפעם גם לקחו ממני דם (בשכיבה). שמו לי צמיד זיהוי וחבישת פרפר (למקרה שיצטרכו לקחת שוב דם) והכינו אותי לאפשרות שאולי אצטרך להיות בהשגחה ללילה. מפחיד.
בזמן הזה כבר הייתי עסוק בלהרגיע את חברים שלי ואימא שלי שיהיה בסדר. לא הרגשתי שום דבר שונה או מיוחד מדי, ובאתי רק לוודא שבאמת אין סיבה לדאגה. נבדקתי גם פיזית על ידי רופא, המתנתי לתוצאות של הבדיקות – וככה חלפו להן כ-3 שעות מהרגע שנכנסתי לבית החולים עד שיצאתי ממנו.
שמחתי לחזור הביתה ולעשות מקלחת חמה ומרגיעה. בעוד חודש אחגוג יום הולדת 34 ועד היום אף פעם לא הייתי בתוך אמבולנס. באופן כללי, אני אדם ששומר על אורח חיים בריא וספורט הוא חלק משמעותי מהחיים שלי, אבל באופן בלתי נמנע – המחשבות הכי משמעותיות עולות לבן אדם כשהוא לבד במקלחת. הרצתי בראש את מה שקרה באותו ערב והתחלתי לחשוב על האנשים החשובים לי והקרובים אליי – והמחשבה הפחידה אותי, לעזוב אותם ככה פתאום משום מקום וכמה צער זה יגרום להם. אני עוד לא מוכן למות, יש לי הרבה מה לעשות!
כמה מסקנות חשובות מאותו ערב:
- אני ממש לא מאשים את החיסון
- לא היו שום ממצאים חריגים שאני יכול להצביע עליהם כרגע
- את החיסון הבא בעוד כמה שבועות אעשה בשכיבה (עדיף ללכת על בטוח) ואני מאוד מקווה שלא יהיו דרמות מיותרות נוספות
בהמשך גם אגש למעקב נוסף אצל רופא משפחה ואעשה עוד בדיקות דם כדי לבדוק מה קרה ולראות אם אולי עדיין לא באמת התגברתי על עניין הסינקופה הואזו-ואגאלית (אני בטוח שכן, אבל לא יזיק לבדוק).
אני סיימתי. רק בריאות לכולנו.